Agalloch – רוח החורף בתל-אביב

Agalloch – רוח החורף בתל-אביב
לפני 5 חודשים בערך, נודע לקהל הישראלי כי Agalloch עתידה להופיע בארץ ב-25 בנובמבר, ולא רק זאת, היא הבטיחה לבצע סט-ליסט מיוחד שיתחלק לשני חלקים. הציפייה הייתה מורטת עצבים ואני בטוחה שאני לא מדברת רק בשם עצמי כשאני אומרת שכבר התחלתי לטפס על הקירות, בעיקר משום שהשמועות על הגעת הלהקה האמריקאית החלו כבר קודם לכן. סוף כל סוף, התאריך המיוחל הגיע, ובשעה 9 בערב שערי מועדון הרידינג 3 בנמל ת"א הקפוא נפתחו. כשנכנסתי לאולם הייתי קצת מופתעת, הנחתי שלא עורכים את ההופעה במקום כמו הבארבי מפאת חוסר מקום, אבל מועדון הרידינג 3 לא היה גדול ממנו בהרבה, אם בכלל. מבחינתי זו הייתה מגרעה כי המקום בנוי בצורה שקצת מקפחת נמוכים (AKA, אני) שמעוניינים לראות את ההופעה כמו שצריך, והחלקים באולם שהיו ממוקמים גבוה יותר היו רחוקים מהבמה כך שגם זה לא מי יודע מה תרם.

בתור מישהי שאוהבת להרגיש שהיא נמצאת בהופעה ולא סתם צופה בה מהצד, התמקמתי בשורה השניה-שלישית (וקיוויתי נורא שאצליח לראות משהו). כמה דקות מוקדם מן המתוכנן החל האינטרו "They Escaped The Weight Of Darkness", שעם סיומו חברי הלהקה עלו לבמה (הם גם הקדימו לסשן ההחתמות יום לפני כן בחצי שעה – אני רואה כאן דפוס חוזר!). מכאן ההמשך היה צפוי וההופעה נפתחה עם "Into The Painted Grey" הכאוטי מהאלבום האחרון של הלהקה (Marrow Of The Spirit). בתור השיר הכבד ביותר של הלהקה, לא היה קשה לקהל להכנס לאווירה המתאימה. הייתה מן התחלה של פוגו קטן וכמעט ראיתי לנגד עיניי פעם נוספת איך הקהל הישראלי הבלתי מרוסן הורס עוד הופעה, אך זה לא היה המקרה הפעם. יש לציין שלשם שינוי היה קהל מאופק שהגיע נטו בשביל להנות מהמוזיקה ומההופעה, דבר שלא לגמרי מפתיע מכיוון שרוב הקהל של Agalloch מורכב ממאזינים בוגרים, כאלה שבין היתר הבינו שאם מישהו בא במטרה לפרוק אגרסיות או ללכת מכות, הוא כנראה הגיע להופעה הלא הנכונה.

מיד בתום השיר, בו הלהקה הוכיחה לנו מה היא מסוגלת עם הריפים המנסרים (לנגנים כמעט ונשרו הידיים), התיפוף האגרסיבי, צעקות הבלאק מלאות הכאב של John Haughm והגראולים שבוצעו ללא רבב, הלהקה עברה לביצוע אנרגטי, מהיר ולא אופייני של "Falling Snow" מתוך האלבום Ashes Against The Grain (מ-2006). חברי Agalloch בחרו לנגן כמות מכובדת של שירים מתוך האלבום המדובר, למשל "Limbs" או "Not Unlike The Waves" שלווה בהדבאנגים רבים באדיבות הקהל, והחלק השני בטרילוגיית Our Fortress Is Burning שנקרא "Bloodbirds" – אותו הם ביצעו בצורה מעולה וסוחפת, וסגרו עמו את החלק הראשון של ההופעה. בין השירים החדשים של הלהקה היו עוד כמה מתוך Marrow Of The Spirit – ביניהם "The Watcher’s Monolith" השקט שנוגן בהילוך מהיר ו-"Ghosts Of The Midwinter Fires" שהיווה תוספת כייפית ומעט פחות קודרת לסט, שאמנם הסתיים תוך שעה ורבע, אך הרגיש כאילו עבר הרבה יותר מהר.

בשלב הזה הלהקה יצאה להפסקה של 20 דקות. John הניח את הגיטרה שלו מאחוריו בזמן שבקע מתוכה צליל סטטי ואחיד. בזמן הזה John עשה לעצמו מן טקס פגאני בלתי מזוהה, או כך לפחות זה נראה מהצד – כשהוא הכין קטורת באמצעות כמה מרכיבים שאת חלקם הוא הביא עימו. הריח של הקטורת תרם לא רק בכך שהוא הוסיף לאווירה המאוד חזקה של ההופעה, אלא גם בזה שלשם שינוי לא היה ריח מעצבן ובלתי נסבל של סיגריות. מהרגע הזה ואילך ההופעה התעצמה אף יותר וכל שיר שנוגן לאחר מכן הכניס את האנשים בקהל עוד יותר עמוק לתוך האווירה שהלהקה דאגה לבנות לאט לאט. הצליל הסטטי שכולנו כבר הספקנו להתרגל אליו היווה את הבסיס לאינטרו יפהפה שנבנה שכבה אחר שכבה עם עוד צלילים חשמליים מאת Don Anderson, אליו הצטרפו בהמשך גם Jason Walton על הבאס ו-Aesop Dekker על התופים.

John Haughm / Agalloch
צילום: אלה ייגר
לא היה מדובר ביצירה מורכבת, אלא בקטע פשוט ואווירתי במיוחד שהתחבר אל השיר "Dead Winter Days" מאלבום הבכורה של הלהקה Pale Folklore (מ-1999). וכך נחשפה ההפתעה בסט השני – שהורכב משיריה הישנים של הלהקה. לאחר "Dead Winter Days" שהתגלה כבחירה נבונה ומושלמת והתאים לאווירה הכללית של הערב, הלהקה המשיכה עם "As Embers Dress The Sky" החורפי מאותו אלבום, כאשר אליו הצטרף "Odal", קטע אינסטרומנטלי מ-The Mantle האהוב, אותו חברי הלהקה ביצעו בצורה כ"כ טובה שהפכה אותו ליצירה מעניינת ולא עוד סתם אינטרו או אתנחתא. המון להקות מאבדות מהקסם של השירים שלהן בהופעות אבל נדמה כי אצל Agalloch ההפך הוא הנכון, כשהאפקטים המיוחדים על הגיטרות (שמאפיינים את הלהקה ותרמו לחלק גדול מהשירים) והתיפוף הנמרץ שהתגבר לקראת הסוף, הפכו את הביצוע לבלתי נשכח.

גם ה-EP הוותיק Of Stone, Wind And Pillor היה זקוק לייצוג הולם, וזה הגיע עם שיר הנושא הטיפה יותר נועז, שהיה היחיד מה-EP שנוגן באותו הערב, עם סולו נהדר של Don, שבכלל התפרע על הגיטרה ונתן שואו שלא מהעולם הזה לאורך כל הערב. זו הייתה בחירה די מפתיעה לדעתי, אבל לא מפתיעה כמו השיר שהגיע לאחר מכן – "Hallways Of Enchanted Ebony", השיר האהוב עליי מהאלבום הראשון, שהיה לא צפוי לחלוטין ורק העצים את ההתרגשות שלי. אני אוהבת את השיר הזה מהסיבה הפשוטה שלדעתי הוא משקף את המהות של Agalloch בצורה כ"כ מוצלחת גם אם אין בו את כל הסממנים של הלהקה, ולשמוע אותו בלייב היה חלום שהתגשם.

עוד שיר מ-The Mantle שלא התבלט בצורה יוצאת דופן היה "I Am The Wooden Doors" אך לאחריו הגיע השיא של ההופעה – "This is the time for an Epic One", אמר John וחבריו החלו לנגן את "In The Shadow Of Our Pale Companion", המנונה בן ה-15 דקות של הלהקה שבהחלט נחשב אפי. בגלל שמדובר בשיר כ"כ ארוך ללהקה יש נטייה לקצר אותו בעת הופעות אך הפעם זכינו לשמוע את הגרסה המלאה והבלתי ערוכה. בכנות, זה היה פשוט מדהים לשמוע כל בנאדם בקהל מדלקם את מילות השיר, עד כדי כך שזה היה בלתי נמנע לעצום עיניים ולהסכים פה אחד עם המשפט "…Then God is not Dead". היה נראה שאין בנאדם אחד בקהל שלא התמסר כולו למוזיקה, כולל הלהקה עצמה.

בין השירים חברי Agalloch שיתפו אותנו בחוויותיהם ותוכניותיהם בזמן שהותם בארץ, דיברו על יחסיהם הטובים עם Salem וחסכו בגימיקים מיותרים שלהקות נוטות להשתמש בהם. הם סיימו את המופע עם קטע אינסטרומנטלי מתוך ה-EP שלהם, The Grey, שמקורו ב-The Mantle ונקרא "The Lodge (Dismantled)". הגרסה שהם ניגנו הייתה הרבה יותר מחוספסת מזו המקורית, ולדברי הלהקה לא הרבה אנשים אוהבים אותה. עם זאת היא היוותה סיום מושלם ומטלטל לחוויה עוצמתית והביצוע שלה היה פשוט מטורף, במלוא מובן המילה. חברי הלהקה השתגעו – הם ניגנו על כלי הנגינה שלהם עם חפצים רנדומליים מהתפאורה, כמו למשל קערת הקטורת או גזע עץ, וקרסו על הבמה מבלי להפסיק לנגן לשניה כשהם באקסטזה מדבקת.

על אף שהדיעה הרווחת הייתה ש-Agalloch אינה להקת הופעות כפי שהיא להקה של "להקשיב לה בבית בנחת", הספקות של לא מעט אנשים בנוגע לטיב הביצועים של חבריה בלייב התנפצו כלא היו. הם דאגו לא לנגן את השירים בצורה סתמית או איטית ומשעממת, וגם להתאים את החומר העגמומי והשקט שלהם לכזה שיהיה ניתן להנות ממנו בהופעה חיה. כמו כן, החבורה לא הייתה לגמרי נאמנה לביצועים המקוריים של גרסאות האולפן והכניסה שינויים ואילתורים קלים שעשו הבדל גדול והתאימו הרבה יותר לסאונד החי. בכל הנוגע לסאונד, הוא היה מאוד טוב ושמעו בבירור את הכלים, אבל נדמה שזה בא על חשבון הווקלאס שפחות בלטו. אני לא יודעת אם זה היה כך רק בשורות הראשונות או שכל האולם התקשה לשמוע את השירה, אבל היו חלקים מסוימים לאורך ההופעה שנבלעו מעט, וחבל. למרות הבעיות הטכניות, הלהקה פיצתה על כך בשואו הפנומנלי שלה. מעולם לא ראיתי להקה שחיה את המוזיקה שלה כמו Agalloch וזה הורגש היטב לאורך כל 3 שעות ההופעה, שחלפו כהרף עין.

האירוע נערך ביום שישי, ה-25 לנובמבר, במועדון הרידינג 3 בתל-אביב.