Soulfly – Omen

Soulfly – Omen
חברת תקליטים: Roadrunner Records

רשימת שירים:

01. Bloodbath & Beyond
02. Rise of the Fallen
03. Great Depression
04. Lethal Injection
05. Kingdom
06. Jeffrey Dahmer
07. Off With Their Heads
08. Vulture Culture
09. Mega-Doom
10. Counter Sabotage
11. Soulfly VII

דירוג:
★★★½☆
בחוברת של האלבום החדש של Soulfly, כתוב שאחד מהתפקידים של Max Cavalera הוא: Lyrical Terrorism – ולדעתי, אין יותר נכון מזה. אחד מהמוחות הקודחים והאגרסיביים ביותר בסצנת המטאל חוזר עם יצירה חדשה, ואנחנו צריכים לשאול, האם ללכת למרחב המוגן, או לנסות את מזלנו בחזית הקרב, ולקוות שלא ניפול בדרך. Soulfly – למי שהפסיק להאזין כשהבין שזה לא בדיוק Sepultura – היא כבר לא אותה להקה שכולם הקשיבו לה ב-3 האלבומים הראשונים. Soulfly היא נשק חזק, שרק השתבח עם אלבומים כמו Dark Ages ו-Conquer.

בלי מחשבה רבה, בלי אינטרו, בלי כמה שניות שמכניסות אותך לענינים, שיר הפתיחה, "Bloodbath & Beyond", זורק אותך לשדה הקרב, עם רובה, ובלי אזהרה אפילו – ישר מתחיל להפציץ מסביבך. מרחץ דמים? אכן כן! כמו לכל שיר באלבום החדש, Omen, ישנה מנטרה אחת מאחוריו, והיא תמשיך לחזור על עצמה שוב ושוב, עד שתיכנס לראש שלנו חזק. הדבר היחיד שנותן מנוחה זה הסולואים המרתקים של Marc Rizzo (בעיקר) ו-Max שכל פעם מחדש מציגים איזה צליל או תפנית שונה ומעניינת. הריף המרכזי מאחורי "Rise Of The Fallen" למשל, נשמע כמו איזה צלצול של פלאפון, או משחק מחשב – וזה ממש עובד.

בשיר הזה, אגב, מתארח הסולן Greg Puciato מלהקת The Dillinger Escape Plan, ולא כליווי, אלא יותר בתפקיד מרכזי, כמעט לכל אורך הקטע. איני מסמפט את הלהקה שלו, לכן לקח לי קצת זמן להתרגל לקול הצווחני והמלוכלך של הבחור, שלא גרע ממנו כל-כך. עם השיר השלישי, "Great Depression" מתחילים קצת לזהות את השוני של האלבום מ-2 ההוצאות הקודמות – הוא הרבה יותר ממוקד, אין בו יותר מדי משחקים או רגעי מנוחה, והסאונד שלו גם מאד קדמוני כזה, מה שמונע מחלקים מסוימים להתבלט על גבי אחרים. האלבום יותר אכזרי אפשר לומר, רק לא יותר מהיר ואגרסיבי כמו אלו הקודמים – יש כאן המון גרוב, ורגעים שמתאימים להד-באנג, אבל פחות מהסוג של "אני אקרע לך את הצורה", אלא יותר כמו "כן, זה שובר".

"Lethal Injection" מביא אורח נוסף, Tommy Victor מלהקת Prong, וביחד עם חבורת Soulfly, הם מציגים את מה שדיברתי עליו ברמה קצת מוגזמת – מקצב בינוני, כועס, וזהו פחות או יותר. "Kingdom" הוא שיר מאד Soulfly, בלי שטויות, ועם מילים שחודרות לעצמות. הקטע הבא לעומת זאת מכניס נושא ש-Max עוד לא התעסק בו – רוצחים סדרתיים. "Jeffrey Dahmer" מספר על בחור שרצח איזה 17 איש ועשה עוד כמה דברים נוראיים, אבל שוב, מלבד המנטרה של Cavalera אין כאן שום דבר באמת מעניין. מה שכן, מעריצי הלהקה הוותיקים יבחינו שאין פה אפילו שילוב "היפי" אחד. Max נטש את המסורת ארוכת השנים שלו, וכתב שירים שלמים, בלי לנסות להשתגע עליהם עם תופים שבטיים מטנזניה, וזעקות רופאי אלילים מכוסבקיסטן… וזה מעולה, לטעמי.

רק ב-"Vulture Culture" אנחנו חוזרים לאגרסיביות ולמהירות שאנחנו כל-כך אוהבים, למרות שזה דווקא אחד השירים הארוכים באלבום, ומהר מאד הוא גולש לקטעי סולו כאלו ואחרים. בסופו תמצאו איזו פריטת פלמנקו קלה, אך לא משהו מוגזם מדי. קשה לי למנות את כל שירי ה-"DOOM!" ש-Max כתב, אבל גם פה יש אחד, והוא נקרא "Mega-Doom", רק שבניגוד לשמו המפוצץ, הוא משלב בתוכו קטעי "דיקלום" רבים, שלא עושים טוב לכאסח של שר המלחמה הברזילאי. השיר האחרון באלבום, "Counter Sabotage", נותן לנו עוד קצת אגרסיה לפירוק, ולשם שינוי אין כאן שום דבר שמפריע באמצע – כולל הפזמון הקליל והסולו המרתק במרכז השיר. בטח שאלתם את עצמכם איך זה שאין פה משהו "היפי" בכלל? ובכן, יש, וזה מגיע בדמות הקטע האינסטרומנטלי הסוגר, "Soulfly VII", שלשמחתי אפשר להעביר בלי לחשוב פעמיים.

כמו שאתם רואים איני כזה נרגש מהאלבום השביעי של הלהקה – לא כמו שהייתי עם Dark Ages ובמיוחד לא כמו עם הפרוייקט השני של Max, הלא הוא Cavalera Conspiracy. אבל אני מבין גם למה, בזמן ש-Conspiracy אחראים לצד ההרסני ביותר של Max ולשירים האגרסיביים ביותר, עם Soulfly הבחור מעדיף יותר להתנסות, בין אם זה בשילוב נעימות "היפים" כמו שנהג לעשות לפני שנים, או אם זה צירוף אורחים, מציאת גרוב, והגשת סולואים מרתקים, כמו שעשה ב-Omen. לנו רק נותר להחליט באיזה מצב רוח אנחנו מעוניינים לשמוע את השירים של Max Cavalera – עצבניים, או מהורהרים עם נטיות לגרוב – מה שלא יהיה, אי אפשר שלא להעריך אדם שהולך בעקבות נשמתו, וממשיך לעוף איתה הלאה, לפחות עד שיחליט להרוג שוב בקונספירציה הבאה…

- פורסם במקור באתר מטאליסט.