Jeff Loomis – Plains Of Oblivion

אחת הלהקות האהובות עלי מזה שנים וכנראה תישאר כזו בזמן הקרוב, היא Nevermore האמריקאית. סיבה עיקרית לכך הוא גיטריסט הלהקה (לשעבר) Jeff Loomis, שמאחורי מעטפת סאונד מתכתית ומנוכרת וטכניקה ברמה הכי גבוהה שיש, מצליח להסוות בחוכמה הבעת רגש גם בלי שרדינג, אלא עם ריפים קצרים ופשוטים. כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, Zero Order Phase, ב-2008, להקת האם שלו עוד הייתה קיימת, ולכן ציפייתם של מרבית המעריצים הייתה לקבל משהו שונה. התוצאה אמנם הייתה מוצלחת, אך התוכן העשיר נחבא מאחורי הפקה שלמרות הכל, ניסתה להידמות יתר על המידה ל-Nevermore. מאז Loomis עזב את הלהקה ועכשיו, אחרי השקעה רבה, הוא מוציא את אלבום הסולו השני שלו, Plains Of Oblivion. אלבום זה מציב אתגר משמעותי, עכשיו כש-Loomis לבדו, ורק עם נגנים שגייס לצורך ההקלטות: האם אחרי אלבום יצירתי, שלא מימש את הפוטנציאל שלו ולא קיבל את הטיפול הראוי, ינתץ את השלשלאות ויבסס עדת מעריצים בזכות עצמו, כנגן מוכשר, ולא כחבר לשעבר בלהקה אחרת?

נראה כי באלבום הזה, Loomis נהנה מחופש יצירתי מוחלט. הוא עושה כל מה שעולה על דעתו, וכגיטריסט, זהו היבט מהותי במיוחד של היצירה – באלבום יש פחות או יותר כל דבר. הרגישים שבינינו יאהבו את הסאונד הרך והמלטף בכמעט-בלדה "Chosen Time", חסרי המנוחה יאהבו את "Escape Velocity" הקופצני והמינימליסטי, ומיטיבי הלכת יאהבו את "The Ultimatum" הלא-צפוי, בו התיפוף של Dirk Verbeuren (מ-Soilwork ועוד) גובל בגריינדקור. מה שמייחד את המוזיקה של Loomis וכאן במיוחד, הוא שהאזנה לשירים גורמת לדחף בלתי נשלט לחפש את המילים שלהם, אלא מה? שהם אינסטרומנטליים (טוב, לפחות רובם). הגיטרה יוצרת תמונה מלאה, וחוויה שאין בה חוסר. ישנה תחושה ששמות השירים תואמים את תוכנם, ומגלמים בתוכם תהליך ששואב את המאזין לתוכו, כדי שאף תו לא יחמוק או יתפספס. על גבי הכתיבה הזו מוצבת הפקתו של Aaron Smith מלהקת 7 Horns 7 Eyes (שגם היא, כמו Loomis, מגיעה מסיאטל, ארה"ב). במהלך ההאזנה מתקבל הרושם כי Smith תואם יותר את סגנונו של Loomis מאשר Neil Kernon הידוע, שהפיק את Zero Order Phase: כעת יש הרבה יותר פעילות, והאלבום נשמע מופרע למדי, אך רוחב היריעה לא נובע מחוסר מיקוד, אלא מהתפרשות מעניינת הנשמעת טבעית לחלוטין.

Plains of Oblivion הוא אלבום סולו מובהק במובן זה שההרכב שחבר יחדיו לשם ההקלטות היה חד פעמי, ולא המשיך אפילו לסיבוב ההופעות שקידם את צאתו. עם זאת, Loomis נעזר במרבית שירי האלבום בגיבוריו, חבריו ועמיתים נוספים למקצוע. מרבית האורחים הם גיטריסטים המכניסים גיוון למגרש הביתי של Loomis. הראשונים שהגיטריסט שם עליהם דגש, עם חברי העבר של Megadeth האגדית: Chris Poland מנגן ב-"Continuum Drift" הפשוט והאווירתי, ו-Marty Friedman (שניגש בזמנו לאודישנים ל-Megadeth בהמלצת Loomis) מתארח ב-"Mercurial" הת'ראשי, המתגלגל וחסר המנוחה. עוד תורם מכשרונו השרדר המפורסם Tony MacAlpine (שיבקר בארץ בקרוב עם Mike Portnoy) שמוסיף ל-"The Ultimatum" אווירה מרתקת ועמוסה בפרטים קטנים. אחרון חביב הוא Attila Vörös ההונגרי, שהיה האחרון לנגן לצד Loomis ב-Nevermore. בהתאם לכך, ב-"Requiem For The Living" הוא מעבה את ההרמוניות בלי הרבה אישיות משלו, אך עם היכולות שלמד ממורהו, או כפי ש-Loomis כבר אמר בעבר – זה כאילו הוא מנגן עם עצמו. עם כמות כזו של גיטריסטים, טוב לשמוע אחד שמנסה דווקא לחזק את המקור, ולכבד את האלבום כאלבום סולו.

הבדל משמעותי נוסף לעומת Zero Order Phase הוא השימוש בסולנים בחלק נכבד משירי האלבום, יוזמה שכיף להשתעשע ברעיון של שכלולה לכדי פרויקט עתידי. את הכיוון הקיצוני מייצג השיר "Surrender" בו לקח חלק לא אחר מ-Ihsahn, סולן (וגיטריסט) Emperor הנורבגית בעברו. סגנון השירה שלו, בגדול, מזכיר את מה שעשה בתקופה ההיא. בעוד שחלק מהמעריצים ישמחו לשמוע זאת, מי שלמד להכיר אותו בשנים האחרונות בתור אמן סולו אוונגרדי, אולי יתאכזב: חוץ מקריצות ל-Devin Townsend (שגם באלבומו האחרון התארח Ihsahn) השיר לא יצירתי במיוחד, הגראולים נשמעים מאולצים וגם Loomis לא יוצא כאן מגדרו. השירה הנקייה בפזמון מצילה במשהו את המצב, אך משיתוף פעולה בין שני אמנים בסדר גודל כזה ציפיתי ליותר. הכיוון השני והמפתיע יותר (שעורר את הציפייה שלי), מגיע מתחום השירה הנשית: בשניים מהשירים (ובעוד שני שירי בונוס מוצלחים) שרה Christine Rhoades, שחלקכם אולי לא יזהו, אך מדובר במי שביצעה את תפקיד האורח ב-"Dreaming Neon Black" של Nevermore. בהתחשב בשנים שעברו מאז, השינוי המסויים בקולה הוא טבעי. גוון הקול מוצלח, אינו מחוספס מדי ובכל זאת יש בו טאץ' מוכר. ב-"Tragedy And Harmony" יש כמה נקודות שיא, והכפלת שכבות השירה בחלק מהזמן ממש העבירה בי צמרמורת.

אפשר לומר ש-Loomis מתגלה באלבום הזה בתור יוצר המסוגל לכתוב ללהקה משל עצמו, עם סולן או סולנית, בסגנון שונה למדי מזה של Nevermore – ולעשות זאת בהצלחה. הבעיה העיקרית ואולי היחידה באלבום היא שרק שלושה שירים בתוכו חפים מנגיעה של מוזיקאים אחרים. התמיכה החיצונית הרבה מעמיסה מעט על Plains Of Oblivion, שיכול היה להיות יצירה אישית טהורה, אלמלא רשימת התודות הארוכה – Loomis לא זקוק לגיבוי כזה גדול כדי להתקדם במהירות לכיוון הנכון. אם מניחים את זה בצד, ניתן להבחין כי מדובר באבן דרך בקריירה של אחד מטובי הגיטריסטים במטאל כיום, שמאזן בחוכמה בין מה שהוא מסוגל לעשות לבין מה שהוא חש צורך לעשות. בעולם של "אלבומי גיטריסטים", שמרתיע רבים שאינם מוזיקאים, או שאין להם מה ללמוד מהשירים במובן המקובל של המילה, Plains Of Oblivion הוא חריג בנוף הזה וזה בהחלט נהדר.