בטברנה של Septicflesh – מטאל יווני בת"א

בטברנה של Septicflesh – מטאל יווני בת"א
רק טיפה יותר מחודש עבר מאז הופעתה של Dark Tranquillity בארץ ואפילו פחות מזה עבר מאז ביקורה של Symphony X שהגיעה כבר בתחילת החודש הנוכחי. תקופת ההופעות הולכת ונעשית צפופה יותר ויותר כשההפרשים בין הופעה אחת לשניה קטנים, וכעת ניתן להכריז רשמית שתקופת ההופעות הקיצית החלה! בסוף השבוע האחרון פקדה אותנו להקה נוספת שעוד לא הופיעה בישראל קודם לכן, והפעם מדובר באחת שאינה רחוקה מאיתנו במיוחד, גיאוגרפית וגם תרבותית – Septicflesh היוונית.

הערב נפתח עם 2 הופעות חימום (מתי יבינו שהקהל הישראלי לא זקוק לחימום?). הראשונה מביניהן הייתה של להקת הבלאק מטאל,Magor, שחיממה בעבר את Rotting Christ היוונית ועכשיו חזרה לבמה אחרי הפוגה קצרה בעקבות עבודה על אלבום הבכורה שלה. קשה היה לקבוע אם האולם ריק בגלל חוסר החשק של הקהל לצפות בהופעות חימום, אבל זה לא הפריע לאף אחד מחמשת חברי הלהקה לתת בראש (וחזק!) עם החומר שלהם. בין השאר נוגנו "Essence To The Oblivion", "By Midnight", "Abject Humiliatio" וגם קאבר מצוין ל-"Thus Spake The Nightspirit" של אגדת הבלאק מטאל, Emperor, שהשפעתה על הלהקה ניכרת היטב בשיריה. כמו כן, לא יכולתי להתעלם מהדמיון המובהק ל-Bathroy, הן בתחום הגיטרות והן בתחום הווקאלס, וכך Magor צברה אצלי אפילו יותר נקודות זכות שקשה להתעלם מהן. ראוי לציין את עבודת הקלידים המשובחת של ליאור גולדברג שתרמה הרבה לשירים, את הסאונד שעשה חסד עם כל הכלים ואפילו שירת הקלין שבוצעה ע"י כולם בצורה מדויקת ולא נפלה ברמתה מהגראולים של אביב הדרי. אחרי הרושם הטוב שהשאירה עליי Magor אני מקווה שלא יעבור זמן רב עד צאת האלבום המתוכנן ושנשמע ממנה עוד הרבה בזמן הקרוב!

השניה לעלות לבמה הייתה Separation Anxiety כשבאמתחתה סולן חדש, יונתן רוסו. בשלב הזה הקהל כבר היה חסר סבלנות ואחרי ההופעה המוצלחת של Magor הוא לא מצא עניין בהופעה היחסית מונוטונית של החבורה הזו. בתום הסט הקצר שלהם, הם פינו את המקום לסיבה המרכזית שבגללה הקהל הישראלי קצר הרוח הגיע עד הלום – Septicflesh בכבודה ובעצמה! לא היה קשה לנחש עם איזה שיר יבחרו היוונים לפתוח את ההופעה שלהם, והציפיות התאמתו כשהחלה השירה הנשית המצמררת מתוך "The Vampire From Nazareth", השיר שפותח גם את The Great Mass – האלבום האחרון של הלהקה שב-2011 סחף את עולם המטאל וגרף שבחים ותארים כמעט בכל מקום אפשרי (כולל אצלנו!). לצערי המופע בקושי החל וכבר היו נקודות טעונות שיפור שרובן התרכזו בתחום הסאונד, דבר שבדרך כלל לא קורה ב"רידינג 3". חלק גדול מהיופי בשיריה של הלהקה זה השילוב בין הדת' מטאל השובר לבין הקטעים הסימפוניים עוצרי הנשימה, אך דווקא הם נבלעו בברוטאליות בתוך המולת הדיסטורשן והתופים. רק בחלקי המקהלה השקטים שהגיעו לקראת סופו של השיר יכולנו להנות מהפן הזה, כפי שקרה ברוב השירים. לצערי הסאונד לא השתפר בהרבה בהמשך, אך לפחות הוא לא בלט לרעה כמו בקטעים הראשונים.

השירים המשיכו להתנגן בסדר כרונולוגי כפי שהם מופיעים באלבום המדובר, כאשר "A Great Mass Of Death" ו-"Pyramid God" המהירים הוסיפו לאווירה המטורפת. ביניהם גם נעשה סוויצ' והלהקה עברה לנגן את שיר הנושא מ-Communion – אלבום הקאמבק של הלהקה מ-2008 שהחזיר לה את התהילה והפך אותה לאהובה ומצליחה הרבה יותר משהייתה לפני ההפסקה בת ארבע השנים שלקחה לפני הוצאתו. כבר אז חסרונו של Sotiris הגיטריסט הורגש היטב כאשר שירת הקלין הושמעה באמצעות פלייבק עמום ברקע. סיבת העלמותו נובעת (כנראה) מעיסוקו בעבודתו היום-יומית ולכן הוא אינו מרבה להופיע, אבל Constantine שתפס את מקומו כגיטריסט מחליף הוכיח עצמו כראוי למעמד זה ובנוסף לכל גם עשה מספיק הדבאנגים בשביל שניהם (ל-Sotiris אין שיער אחרי הכל). בעיה נוספת שצצה בעקבות העדרותו היא מחסור בשירים עם יותר שירת קלין, כמו "Rising" או "Therianthropy".

בנוסף לבעיות הסאונד שהזכרתי קודם לכן, נדמה שגם חברי הלהקה היו מבולבלים מדי פעם, ובעיקר הסולן \ בסיסט, Seth Siro Anton, שאולי עישן קצת יותר מדי ג'וינטים לפני ההופעה (ואחריה). בזמן שכולנו ציפינו ל-"Oceans Of Grey" בעקבות ההכרזה שלו, שמענו שיר אחר לחלוטין, ולא בטוח באיזה שלב בדויק הוא הבחין בבלבול, אבל לפחות זה לא הפריע לביצוע של "Lovecraft’s Death" להיות מפציץ כפי שהיה… "Oceans Of Grey" שנוגן בהמשך ("עכשיו אנחנו באמת ננגן את Oceans of Grey!") ללא ספק התבלט לא רק בתור אחר משיריה האהובים של הלהקה אלא גם כשיר יחסית איטי בעל אווירה דומית יוצאת דופן. ביחד עם "Virtues Of The Beast" שככל הנראה היה השיר המלודי ביותר באותו הערב (והנציגות היחידה מ-Sumerian Daemons של 2003, מלבד "Unbeliever") הם סיפקו גיוון לסט השירים הנבחר.

Seth לא רק התבלבל בסדר השירים, אלא גם לעיתים במילים. הוא הכניס משפטים לא נכונים במקומות הלא נכונים, למרות שאפילו זה לא גרע מהביצועים הווקאלים הנהדרים שלו. אבייש את הגראולים שלו אם אתאר אותם כפחות מ"אורגזמיים" ואת ההופעה שלו כפחות מ"מכשפת". בזמן ששאר חברי הלהקה לא זזו הרבה מהפינה הקבועה שלהם, הוא התפרע מספיק בשביל לפצות על היובש שלהם ובמיוחד של אחיו Christos שניגן לצידו על הגיטרה. Seth הכניס את הקהל וגם את עצמו לאווירה המוזיקלית המהפנטת והמשוגעת עם שירים כמו "We, The Gods" ו-"Persepolis" האוריינטלי במיוחד ששובץ לקראת הסוף. בין שיר אחד למשנהו Seth לא שכח גם לפרגן לקהל ואף הבטיח שמעכשיו Septicflesh תגיע עוד לארץ (הוא גם הוכיח לנו שהידע שלו באנגלית פחות או יותר מסתכם בלספור עד 3 לפני שכל שיר מתחיל). גם Fotis המתופף שילהב את הקהל בהלמות תופים שהכתיבו את הקצב לקריאותיו הנלהבות של Seth, לצד כמה קריאות "יאסו!" מתבקשות שנצעקו אי שם מצידי הבמה (*אהמ* אופיר). The Great Mass ו-Communion אמנם שלטו בסט-ליסט של הלהקה, אבל חבריה לא שכחו את המעריצים הותיקים (או את חברם הקרוב, טל ניסן) וחזרו לימים המוקדמים שלהם עם "Esoptron" מ-1995 ו-"DNA" הגרובי והקליט מ-1999.

לסיום חברי Septicflesh עשו את ההצגה הקבועה של "אנחנו יורדים מהבמה אבל לא באמת", לפני שחזרו להדרן עם השיר האהוב שכולנו כבר חששנו שלא נשמע – "Anubis" – שתוספת של רקדנית בטן על הבמה הייתה הופכת אותו אפילו ליותר מושלם. הלהקה בחרה לסגור את ההופעה עם "Five-Pointed Star", בחירה שלפי דעתי לא הייתה המוצלחת ביותר שהם יכלו לחשוב עליה, אבל בספירה ל-3 של Seth (!) נוצר ה-Black Wall of Death שהיווה סיום אדיר וכאוטי להופעה. אף על פי כל הבעיות הטכניות שצצו במהלך הערב והבלבולים השונים מצד חברי הלהקה, ההופעה הייתה שווה כל שקל וכל שניה, לכל הדעות – וזו הרגשה שאולי לא הייתה קיימת אם לא היה מדובר ב-Septicflesh שחבריה העריכו והוקירן כל רגע על הבמה (כפי שאנחנו גם עשינו) וניגנו מכל הלב. אפילו אם מרבית חברי הלהקה לא הרבו לזוז ולא הכל היה מושלם מבחינת הסאונד או מבחינת הביצועים, אני קיבלתי את החוויה השלמה והמספקת של הופעת מטאל אמיתית ונטולת פוזה מלהקה שאוהבת את מה שהיא עושה. חברי Septicflesh אכן עשו שמח כמו שרק יוונים יודעים לעשות, יאסו!

האירוע נערך ביום שישי, ה-22 ליוני, במועדון רידינג 3 בתל-אביב.

► לתמונות בעמוד הפייסבוק של Ov Metal ◄