Overkill – The Electric Age

Overkill – The Electric Age
חברת תקליטים: Nuclear Blast
סגנון:

רשימת שירים:

01. Come And Get It
02. Electric Rattlesnake
03. Wish You Were Dead
04. Black Daze
05. Save Yourself
06. Drop The Hammer Down
07. 21st Century Man
08. Old Wounds, New Scars
09. All Over But The Shouting
10. Good Night

דירוג:
★★★★☆
תמיד היה לי מקום חם בלב לכנות האמנותית של Overkill האמריקאית, שכבר 15 אלבומים (לאורך קריירה של 32 שנה) מצליחה לגוון בתחומי הת'ראש מטאל, ממהיר כמו פעם ועד גרובי כמו היום, תוך שמירה על יסוד משותף. Overkill שמרה תמיד על הנישה שלה ולא זנחה את המקצועיות הבלתי נדלית, אך בכמה וכמה מאלבומיה היא נקטה בגישה אוונגרדית ואף משונה (כולל דואט עם Randy Blythe, סולן להקת Lamb of God), שאכזבה את המעריצים הוותיקים. האלבום Ironbound (מ-2010), לעומתם, הרים אצבע משולשת, עיוות את מרחב הזמן-חלל והקים את שנות השמונים לתחייה עם יצירתיות שענתה בדיוק על הקושי שהכשיל את הלהקה באותה תקופה. עם צאתו של האלבום החדש The Electric Age, נשאלת שאלה פשוטה מאוד – האם מדובר בהמשך איכותי, ראוי ומושקע לקודמו, או שמא בניסוי מוזיקלי נוסף, שישעמם רבים?

אז הכנסתי את הדיסק למערכת… וקצת התבלבלתי, אבל ברגע שהבנתי מה קורה, הייתה לי התגלות. מצד אחד, הליך המיקסינג והמאסטרינג של האלבום נעשו אצל Greg Reely, שנתן ידו בעשור הקודם ליצירות מופת של להקות מ-Paradise Lost ועד Bleeding Through – כך שגישתו היא ללא ספק מודרנית. מצד שני, "Come And Get It" פותח את האלבום בסדרת ריפים עם ניחוח אמריקאי חזק, שלא היו מביישים לא את Metallica בתקופת הזוהר של Master Of Puppets, וגם לא להקות כמו Iced Earth, שנודעו בז'אנר שלהן כקשוחות ביותר. בעבודת הגיטרות של Dave Linsk ו-Derek "The Skull" Tailer (על אף שאינם כותבים את השירים) יש הרבה יותר מהסגנון הפראי והמבוסס Motörhead של פעם, ולא רק את הישירות של Ironbound. גדולתו של The Electric Age היא שיש בו מהיסודות המבורכים שהביא קודמו, אך הוא הופך את האגרסיה לממוקדת ואישית יותר.

הישיבה ההדוקה הזו לא פוסחת גם על הבסיסט D.D. Verni, שהוא לא פחות ממהפכני כבר 25 שנה. יש לו קרבה גדולה יותר ל-Steve Harris מ-Iron Maiden מאשר למרבית הבסיסטים בת'ראש מטאל – אשר בד"כ כמעט ואינם נשמעים. Verni הוא אחד הבודדים בז'אנר שיש לו ביצים להישמע באמת ואת הדומיננטיות שהחל לפתח באלבום Under The Influence מ-1988 הוא לא מפסיק גם כאן. בשירים כמו "Save Yourself" או "All Over But The Shouting" הוא מהווה יריב ראוי לגיטרה השנייה, בשיטה שעם הזמן נעשתה לאחד המרכיבים המזוהים עם הלהקה.

אז אחרי שהבנו שיש בסיסט מטורף, יש הפקה וסאונד מתוקתקים, ויש גיטריסטים שלא מתפשרים – אפשר לחזור לשים לב גם לברור מאליו, הסולן Bobby "Blitz" Ellsworth. כמי שקיבל את כינויו לאור סגנון חייו התזזיתי, גם בשירתו הוא זורע הרס, אלא מה – שאנחנו אוהבים את זה. קולו תפור למידות הקצביות של Overkill, עם יכולת להגיע לגבהים ולהפוך למאזינים את הקרביים בדרך לשם, אך בלי ניפוץ זגוגיות עם טכניקה מיותרת. כך נעשה למשל ב-"Wish You Were Dead" וב-"21st Century Man", שם הוא משחרר זעקות ארוכות, שיש בהן תנודות ייחודיות העושות אותו למי שהוא, באופן שאף אחד לא הצליח (וכנראה גם לא יצליח) לחקות. יצויין לטובה גם השיר "Old Wounds, New Scars" בו הוא בונה את המתח היטב ובהדרגתיות, והופך את השאלה "מה היה קורה אם Ozzy Osbourne היה שר ת'ראש?" ללא כל כך היפותטית.

למרות ש-The Electric Age הוא אלבום כל כך כיפי, תמיד יהיו משביתי שמחות שיטענו כי לתקן "שגיאות", לחזור למוטב ולהמשיך לרכב על הגל הזה, זה לא מספיק – וצריך לעשות גם משהו נוסף. אין ספק כי במחנה Overkill התגבשו התובנות האלו, והלהקה לא נחה על זרי הדפנה של Ironbound – באלבום החדש נעשה שימוש בכל מה שהיה טוב בהוצאות הקודמות, בתוך מסגרת של סאונד המרחיבה את קהל המעריצים. נכון, אם נחפור ממש עמוק וננסה לתקוע ל-Overkill מקלות בגלגלים, אפשר יהיה למצוא כמה מלודיות סטייל Metallica וכמה ריפים סטייל Megadeth, בין היתר. בכל זאת, עם קולו של Bobby Blitz בחזית, והבס של Verni שאוכל בלי מלח גם נגנים מהשורה הראשונה (ע"ע Jason Newsted), כל דבר נשמע שונה ומיוחד. בסך הכל מדובר באלבום שהחלקים המוכרים בו רק יהפכו עוד אנשים לחובבי הלהקה, ובעיניי אין בהם דבר וחצי דבר הניתן לכנות מאוס. לשמחתי, יש לי עוד אלבום של Overkill, עם תפנית חדשה מעט, שרק עושה חשק להמשיך לשמוע את הלהקה בלופים.