Delain – We Are The Others

Delain – We Are The Others
חברת תקליטים: Roadrunner Records

רשימת שירים:

01. Mother Machine
02. Electricity
03. We Are The Others
04. Milk And Honey
05. Best Shot
06. I Want You
07. Where Is the Blood
08. Generation Me
09. Babylon
10. Are You Done With Me
11. Get the Devil Out Of Me
12. Not Enough

דירוג:
★★★★☆
הולנד, מלבד טחנות רוח וצמחייה מעושנת, ידועה בתור המדינה שהביאה לעולם המטאל כמה מהסולניות היפות והמוכשרות שידע הז'אנר (שלוש קריאות 'האח' להולנד!). זה, בתורו, גרם להתפתחות סגנון המטאל הגותי, או כפי שהוא מכונה בימינו – מטאל סימפוני. עם שמות וותיקים כמו The Gathering ו-After Forever, או אלו ששולטים בכיפה הנוכחית כמו Epica ו-Within Temptation, אפשר להבין למה ישנן עוד ועוד להקות המנסות לעלות על אותה נוסחה מוצלחת. Delain בהחלט התנסתה בשני צידי המטבע. היא החלה כפרויקט שנשמע יותר קרוב ל-Epica, אך עם האלבום השני שלה היא התפתחה ללהקה של ממש, רק בכיוון הפופ המאוס של Within Temptation – אשר ממנה למעשה יצא הקלידן Martijn Westerholt, המשמש כמוח מאחוריה.

מי שהחזירה אותי לבדוק את הלהקה פעם אחר פעם, אף על פי סלידתי מהאלבום הראשון וחלחלתי מהאלבום השני, היא הסולנית Charlotte Wessels. עכשיו תגידו 'שוב הוא מאוהב בבחורה נאת מראה', אז לא, הפעם זה מקצועי לחלוטין (לפחות כך אני אומר לעצמי). לא היה קשה להבחין בכישרון של הבחורה הזו, אבל עד שלא ראיתי אותה מופיעה ומבצעת שירים שהם לא של Delain, לא הבנתי עד כמה היא מבוזבזת בלהקה. אז קיוויתי שהיא תפרוש, וכשזה לא קרה, התחלתי לקוות שאולי חבריה ילמדו להשתמש ביכולות שלה כמו שצריך. כך חלפו כמה שנים והנה הגיע לו אלבום חדש, We Are The Others, שכבר ממבט על העטיפה הצביע על שינוי מסוים. אין פה צילום עמום בירוק וגם לא תמונה של הלהקה באיזו פוזה מושכת – במקום זאת, מדובר בפיסת אומנות בסגנון ה'אר-נובו' שקשה להתעלם ממנה. כל מה שנותר זה לקוות שגם מבחינה מוזיקאלית אולי נקבל משהו שונה ובוגר.

We Are The Others נפתח ללא גינונים סימפוניים כלשהם עם השיר "Mother Machine", שמלווה בתחילה בצלילי מכונה, אך במהרה מתפתח לפרץ מטאלי למהדרין – תופים, גיטרות וכל הבלגן. על גבי ריף מלודי נהדר וליווי קלידים קל (הם לא נדחפים כמו בעבר), Charlotte נכנסת בשירת הפופ-רוק המזוהה שלה. הבחורה הצעירה השתבחה עם השנים והפזמון כבר מסמן לנו שאולי תקוותי מעט התממשו – כי סוף סוף, היא בחזית. סאונד הגיטרות והתופים שהיה חסר בהוצאה הקודמת קיבל שדרוג ובכלל נראה שהלהקה ננעלה על נישה משל עצמה – לא פופית מאוסה ולא סימפונית עמוסה. "Electricity" שומר על הקו הבסיסי הזה, כשכל כלי נמצא במקומו ומקבל את היחס, בין אם זה חברי הרכש החדשים – הגיטריסט Timo Somers והבסיסט Otto – ובין אם זה ידידנו הקלידן שמראה שהוא מסוגל לפרגן ולא לתפוס את אור הזרקורים. Charlotte נשמעת נהדר בפזמון ובקטע ה-C-Part וממשיכה להוכיח שצדקתי לגביה.

שיר הנושא של האלבום, כמו שאתם בטח מתארים, עוסק בנושא העצמה אישית ולמעשה הוא נכתב בהשראת מקרה טראגי בו כמה עבריינים גרמו למותה של נערה גותית בגלל המראה שלה – אך בניגוד ל-Arch Enemy הקשוחים שבזמן האחרון גם כותבים הרבה שירי "תאמין בעצמך" ונשמעים מצוצים מהאצבע, Delain לא הלכו רחוק עם המסר ואפשר להאמין להם, גם מבחינה מוזיקאלית. השיר בנוי ברובו על צלילי קלידים שמאד אופייניים לשנות ה-80' הדביקות, רק שהקצב המטאלי והפזמון הקצבי נותנים לו אופי קצת שונה ויותר מזמין. אפילו שילוב מקהלת הילדים לקראת סופו של השיר, לא גרם לי לבחילה בנסיעה וזה מה שחשוב. בכלל, כל שיר ושיר באלבום הזה מצליח לעורר עניין וזה הודות לסאונד הבסיסי, שהוריד בהרבה מהבומבסטיות של שתי ההוצאות הקודמות. Charlotte מקבלת את מלוא האהבה ואני לא יודע היכן אני נהנה ממנה יותר, כשהיא מלווה במחלקת הקצב, או כשהיא שרה לבדה על גבי הקלידים והצלילים הסימפוניים כמו בשיר "Milk And Honey".

אף על פי הכיוון החיובי, האלבום לא חף לגמרי משירי פופ כמו "Hit Me With Your Best Shot" או "Generation Me" וגם "I Want You" (שבכלל נשמע כמו סמי-בלדה צ'יזית במיוחד), אבל גם בקטעים האלה, הלהקה עושה זאת בחן. בשלב זה כבר אפשר לומר שנשביתי בקסמה של Charlotte – היא נותנת צבע חם יותר לסגנון הזה ומהווה תחליף נאה לכל סולניות המצו והסופרן שבד"כ מובילות אותו (אפילו בהשוואה ל-Simone שלנו מ-Epica שנשמעת קצת אנמית בזמן האחרון). השיר השביעי מציג נוכחות מרשימה מצידה, כשהיא עומדת מול לא אחר מ-Burton C. Bell, הסולן האימתני של Fear Factory. בזמן שהבתים ב-"Where Is The Blood" דיי רגועים (לא נראה לי ששמעתי את Bell כל-כך טוב ושקט מזה שנים), בפזמון השניים תוקפים אחד את השני ללא רחמים (Charlotte אפילו מסלסלת לא מעט). צמד השירים הבאים, "Babylon" ו-"Are You Done With Me", נוטים לכיוון הרוק המצועצע וזה לגמרי לא מזיק. לפעמים קלילות היא לא מילה רעה.

במספר 12 מגיע "Get The Devil Out Of Me" שמשום מה משלב את שמו של Jesus Christ לכל אורכו, אבל יש לשיר הזה קסם משלו והוא ידביק אתכם אחרי האזנה וחצי. שוב אציין שלא מדובר בדביקות שתגרום לשנאה עצמית ולבחילה (כמו שקרה לי עם שיר הנושא של האלבום הקודם, April Rain), אלא בהרגשה יותר נחמדה, הנובעת מהביצועים הנכונים של חברי הלהקה. "Not Enough" שסוגר את האלבום, מחזיר אותנו להתחלה של האלבום באופי שלו – עם התופים, הגיטרות וכל הבלגן. ללא ספק החבורה ההולנדית עשתה קצת חושבים על We Are The Others וגם הצליחה לפתח עמוד שידרה שלא גרר אותה למחוזות עמוסים וארורים כמו בשתי ההוצאות הקודמות. Charlotte, הכוכבת של ההוצאה, מצליחה להכניס גוון שונה כמעט בכל שיר ולא רק להשמע כמו אחת שבאה ללטף את הקלידים. כן, נגיעות הפופ \ רוק עוד קיימות, אבל בזכות ההפקה החכמה ששומרת על טון אחיד לכל אורכו של האלבום, אפשר להשבות גם בקטעים הפופ-אולריים במיוחד. בסה"כ מדובר במשב רוח רענן וקליל, שבא בדיוק בזמן לעונת הקיץ הלוהטת… 'האח' נוסף להולנד!