Sonata Arctica – Stones Grow Her Name

הפאוור מטאל של היום הוא לא הפאוור מטאל של פעם, על זה יעידו רבים, אך אין הוכחה מוחצת יותר מלראות ולשמוע כמה מהלהקות שהובילו את הז'אנר לפני עשור, עושות צעדים לכיוונים לא שגרתיים בעליל שלאו דווקא יושבים בנוח עם הבסיס המוזיקאלי ממנו החלו את דרכן. אם בעבר המהירות היא שקבעה את הטון, לצד שירה גבוהה ועבודת קלידים מטורפת, היום מאזיני המטאל דורשים קצת יותר מהמוזיקה שלהם, כשגם הלהקות עצמן מעט התעייפו מהנוסחה החוזרת. יש שזרמו בכיוון הגלאם כמו Edguy, יש שהשתגעו על הפקות בומבסטיות כמו Blind Guardian, ויש שהלכו בכיוון פרוגרסיבי יותר כמו Sonata Arctica הפינים, שבערך מאז שהוציאו את האלבום Unia ב-2007, הם לא נשמעו בדיוק אותו הדבר. למעשה, לא-בדיוק-אותו-דבר הפך להגדרה הרשמית של הלהקה, אם זה בהופעות, באלבום העוקב The Days Of Grays (שבכלל היה סימפוני וסופר מלודי), וכן גם בהוצאה החדשה Stones Grow Her Name.

לא רק שמדובר בשם דיי מוזר לאלבום, גם העטיפה מאד לא שגרתית ללהקת מטאל ומציגה סוג של אישה עם ראש העשוי מתפוח נגוס, היושבת על כדור הארץ, שהוא עצמו עטוף בקלידים, והכל בצבעים בהירים. נוסיף על כך הצהרות בנוגע לכיוון רוקיסטי, קליפ שבמבוסס על איורים ילדותיים, ועוד כמה אזהרות אחרות… והחשש היה גדול – צפוי, אבל גדול. בכל זאת, Sonata Arctica היא להקה שאהבתי ועקבתי אחריה עוד מימיה הראשונים לפני יותר מעשור, אז תמיד אהיה סקרן, גם אם לא תמיד אסכים איתה מבחינה מוזיקאלית – ובהחלט מהאזנה ראשונה הרגשתי חוסר הסכמה, עד כדי כך ששאלתי את עצמי "מי זאת הלהקה הזאת ומה היא עשתה עם הפינים שלי?" (נשמע רע, אני יודע), אבל אחרי שמיעה נוספת ועוד אחת, פתאום התחלתי לזמזמם כמה מהשירים, חזרתי אליהם, למדתי אותם וגיליתי שלא הכל שחור ורע בממלכת פינלנד הקרה…

Stones Grow Her Name נפתח ללא רגע מיותר וכבר מציג לנו את הסגנון והכיוון של האלבום, הנוטה לרוק של שנות ה-80' (לא גלאם חס וחלילה, או לפחות, לא כרגע). נגיעות הקלידים הקלות מפנות את המקום לגיטרות ולעבודת התופים, עד שנכנסת המלודיה הראשית של השיר – שאמנם נשמעת צ'יזית בטרוף, אך מהר מאד מתחבבת על האוזן. קולו של Tony Kakko לא מאחר לבוא ונכנס ישר באמוציות אל הבתים וגם אל הפזמון שחוזר על שמו של השיר, "Only The Broken Hearts (Make You Beautiful)". יש כאן סולו נהדר על הגיטרה מאת Elias Viljanen. לשם שינוי הוא ויתר חבריו קיבלו מרווח נשימה בכל הנוגע לסאונד, כשהפעם הקלידים הם שמקבלים את תפקיד הליווי ולא להפך. עם השיר השני, "Shitload Of Money", הלהקה לקחה צעד אחד קדימה (או שמא, אחורה) בכל הנוגע להשפעות, עם מקצב Mötley Crüe שכזה ומילים שלא הייתי מצפה לשמוע מלהקה מלומדת יחסית. השיר מעצבן ברובו, כן, אבל הוא לא גרוע – בעיקר הודות ל-Tony ומשחקי השירה שלו, וכן גם לאיזה קטע מעבר מעניין המשלב סקסופון וחצוצרה, לא פחות.

השיר השלישי "Losing My Insanity" נפתח בנגינה קלאסית, דרמטית וכבדה על הקלידים, אותה משיגים צלילי הגיטרה חיש מהר בכיוון ניאו-קלאסי מרתק, עד ששאר הכלים מתפרצים קדימה ומגבירים את הקצב. הפעם, יותר מאשר בצמד ההוצאות הקודמות, מקבלים פלאשבקים לימים המהירים של Silence וכל אותם אלבומים מוקדמים ואהובים. ההרמוניות של Tony ועבודת התיפוף של Tommy Portimo נשמעות נהדר, ואילו בקטע הבא הם מתבלטים אף יותר. "Somewhere Close To You" הוא בעצם השיר הכבד ביותר שהלהקה הקליטה עד היום – לא הכי מהיר, אך בהחלט הכי כבד. הגיטרות מנסרות ברקע בזמן ש-Tony שר בצורה כועסת ומוטרדת, אבל ברגע שחשבנו שהשיר מגיע עם תבנית מסוימת, הוא מכניס אותנו למעין סביבת קטלנית של טנגו, עם פזמון מלודי במיוחד (שאישית הזכיר לי שירים משנות ה-60') וגישה שהייתי מצפה יותר לשמוע אצל Devin Townsend מאשר פה. אפילו Henrik Klingenberg נשמע עצבני על הקלידים, שזה נדיר אצל Sonata Arctica.

הסינגל הראשון שקיבלנו מהאלבום, אותו שיחררו גם כקליפ, מגיע במספר חמש. "I Have A Right" לטעמי הוא בין השירים הכי לא מייצגים של האלבום – הוא איטי, מלודי מדי ובכלל, נשמע הכי קרוב למה ש-Sonata Arctica עשו ב-The Days Of Grays ולאו דווקא תואם את השירים הקודמים. גם הבא אחריו הוא הכי Sonata Arctica שיכול להיות, אבל דווקא בתחום הבלדות. "Alone In Heaven" הסמי-רגוע ו-"Don't Be Mean" (הטראק התשיעי) מוכיחים שהלהקה לא מעוניינת בכל העומס, הסיבוכים, התזמורת והבלגנים, אלא רוצה לפשט כמה שאפשר. Tony מוביל עם שירה נוגעת, כאשר ברקע הקלידים והגיטרה האקוסטית מספקים ליווי (לא מוגזם) ואפילו נכנס פה כינור לכמה רגעים. בדיוק כשהתחלתי קצת לרחם על הקלידן שלא קיבל תפקיד ראוי, הגיע "The Day" עם אחת המלודיות הפשוטות והיפהפיות ביותר ששמעתי מזה המון זמן. השיר מתגלגל במעין נגינה עלילתית לכיוון הרבה יותר פרוגרסיבי (אך לא מאוס, חשוב לציין) מה שלעיתים מצליח לעייף, אבל גם ככה זקוקים למנוחה לפני הקטע הבא.

בהפתעה גמורה Sonata Arctica מציגה את אחד השירים ההזויים בתולדותיה, שלא פחות ולא יותר, מושפע מסגנון הבלוגראס (או כפי שאני מכנה אותו – סגנון ההילביליז חסרי השיניים מדרום ארה"ב). "Cinderblox" זורק אותנו לצלילי הכינור והבנג'ו (!!!) היישר לאזור הספר האמריקאי, עם איזיקיאל, ג'רמייה וכל החבר'ה הזקנים מסביב למדורה, בהכנות לערב ריקודים כפרי. השיר קצבי בטירוף עם פזמון מימי הפאוור הטובים, אך האווירה שלו – שלא לדבר על השירה של Tony שמקבלת טון דרומי כבד – מעיפה אותך מצד לצד. בקושי הספקתי להתאושש והלהקה מחזירה את האווירה המשוגעת לצמד הקטעים האחרונים, המהווים המשך לשיר "Wildfire" מהאלבום Reckoning Night. החלק השני, שמו "One With The Mountain" נפתח מסביב לאותה מדורה כפרית, אך כעבור דקה ומשהו הוא משנה לכיוון מוכר בסגנון של מה שקיבלנו ב-Unia, רק מינימליסטי יותר. גם החלק השלישי, "Wildfire Town, Population: 0", מתנגן בערך על אותה מתכונת עלילתית משתנה, רק הפעם באווירה מהירה ורוקיסטית יותר.

מסתבר שהלהקה לא פישטה את הכל, אחרי הכל. שני הקטעים הללו, שלמעשה סוגרים את האלבום, הם גם הארוכים ביותר פה (כמעט 8 דקות כל אחד) ובכלל נראה כי הם לא ממש קשורים למה ששמענו בתחילתו של Stones Grow Her Name. אישית הייתי מסתדר בלעדיהם, למרות שאפילו בקטעים מהסוג הזה הנוטים לסגנון העמוס שאפף את ההוצאות האחרונות, ההפקה שומרת על הפשטות ולא נותנת ללהקה לצאת מכלל שליטה. לוקח זמן להתרגל לזה, אפילו קצת יותר מהממוצע, אך בסופו של דבר זה מה שמצביע על אלבום מעניין שישאר איתך לתקופה ארוכה. נכון, זה כבר לא ממש פאוור מטאל וגם לא ממש מטאל פרוגרסיבי סימפוני, אבל בניגוד ל-Edguy שאיבדו את זה לגמרי, או Blind Guardian שהגזימו ממש, Sonata Arctica נשארו עם הרגליים על הקרקע, אמיתיים לעצמם ולמה שמניע אותם ליצור מוזיקה – בין אם זה רוק של שנות ה-80', צלילי בנג'ו מהערבות האמריקאיות, או פאוור מטאל לפי הספר. כמו שאמרתי, זה לא-בדיוק-אותו-דבר, אבל הפעם זה בהחלט עובד לא רע, בין אם בבית, או מסביב למדורה. יייהא!