Naglfar – Téras

Naglfar – Téras
חברת תקליטים: Century Media

רשימת שירים:

01. Téras
02. Pale Horse
03. III: Death Dimension Phantasma
04. The Monolith
05. An Extension Of His Arm And Will
06. Bring Out Your Dead
07. Come Perdition
08. Invoc(H)ate
09. The Dying Flame Of Existence

דירוג:
★★½☆☆
את Naglfar הכרתי לראשונה לאחר צאת האלבום הבכורה Vittra. האלבום הציג להקת בלאק מטאל מלודי די ממוצעת, שחיפשה את הסאונד הייחודי שלה באמצע שנות התשעים (לאחר שפשפשה בהריסות הסגנון הדועך) וניסתה לבדל את עצמה מהאחרות. למרות היותו אלבום ממוצע, Vittra היה יחסית טוב (ודיי Underrated לטעמי) לנישה הספציפית בה הוא התקיים. וכך הזמנים עברו, תהפוכות התרחשו והסגנון מעט השתנה. לבליל הבלאק מטאל המלודי של הלהקה נכנסו השפעות דת' מודרני מאוד עוצמתיות והתוצאה הייתה Sheol, אלבום שעל-פי מרבית האנשים נחשב הטוב ביותר בקריירה של Naglfar. מבחינתי הוא היה עוד אלבום סביר, עם מעט יותר עניין מאשר בשני קודמיו. מעבר לכך, השתוממתי לנוכח חילופי הליינאפים התכופים בהרכב הלהקה ואילו הוצאות כמו Pariah או Harvest (האלבום האחרון שהיה ברוטאלי יחסית) התקבלו אצלי בחלחלה מופגנת. עם זאת, גמלתי בליבי לתת להרכב השבדי צ'אנס נוסף עם Téras.

כבר עם תחילת האלבום, בשיר הנושא, הבנתי שחידוש כלשהו אני לא אמצא כאן, אלא אם כן מתייחסים לעובדה ש-Naglfar התרככה במעט והמלודיה כאן היא שונה. מדובר בשיר בנאלי לחלוטין עם קבוצות מסודרות של ריפים מתואמים היטב וקלידים שתופסים הרבה יותר מדי מקום, על גבי קצב שמתבסס על מנגינה איטית, חוזרת וכבדה. הנפילה המדורגת לתהום המשיכה עם השיר "Pale Horse" ולמעשה ליוותה אותנו עד לסופו של האלבום. אמנם השיר נושא עליו בגאון כמעט את כל מה שנדרש בשביל לייצר שיר טוב של Naglfar – מהירות רצחנית, מקצב בלאק מטאל מסורתי וצרחותיו של Wrath שתופסות מיקום מרכזי יותר – אבל המלודיה שהלהקה מנסה להכניס בכל פעם מחדש לוקחת את המוזיקה למחוזות הרבה פחות אפלים ללא שום שיא, וזה למרות הניסיונות לשאוב השראה מ-Dissection. מה שמשעשע וקצת יותר עצוב, זה שעם עטיפת אלבום גיהנומית ומוצלחת שכזו (באדיבותו של Niklas Sundin מ-Dark Tranquillity) וליריקה שתזרוק את לוציפר היישר אל החדר שלכם, האלבום מתגלה כממוצע ואפילו פחות מכך לפעמים.

החזקתי את עצמי לא לשפוט מהר מדי את Téras, במיוחד לאור העובדה ששירים מפוצצים כמו "III: Death Dimension Phantasma" או "The Monolith" נפתחים בצורה גאונית. הראשון, שופע בשר תותחים איכותי לעבוד איתו – גיטרות שמנות ואיכותיות, סולן שצורח את הנשמה שלו ומחזיק אוויר למשך זמן רב, ותיפוף ברוטאלי שמשתלב באופן מעולה עם המלודיות. הקטע השני שציינתי מתגלה כאחת הפנינים האמיתיות בכל האלבום. "The Monolith" מצליח לשדר משהו שמאד חסר כיום ב-Naglfar – והיא האווירה המושחרת, זו שאמורה לווסת את הלחץ לכיוונים שונים. כל הכלים נמצאים בהרמוניה טוטאלית ומשרתים את מקצב המיד-טמפו מלא השנאה הזה שרודף את המאזין כמו חלום בלהות. כמה חבל רק שרצף ההצלחה הזה לא נמשך מעבר לנקודה הזאת. כשניסיתי לעלות על המינוסים שבאלבום הזה או לבדוק למה קיימת הרגשת החמצה לכל אורכו, הגעתי לשיר "An Extension Of His Arm And Will" שהבהיר לי את הסיבה המרכזית. הוא אמנם נפתח באופן מאד כבד ואפילו נוגע בגבול הטכני, עם בלאסט-ביטים מטורפים, מהירות עצומה, קטעי גיטרות חדים ואגרסיביות שתגרום לכם להזיז את הראש, אבל פעם נוספת, Naglfar איבדו את אותה אווירה הכרחית – שנדמה כאילו נמסה בקצב קבוע מאז שיצא Sheol.

מכאן והלאה, הבנאליות והשעמום חוגגים. ברצינות, אני מקווה שלא תירדמו כשתשמעו שירים כמו "Bring Out Your Dead" עם הפזמון הקליט-עד-גועל שלו. אם בכל זאת נרדמתם, תתכוננו להתעורר בפתאומיות בגלל "Invoc(H)ate". בבסיסו, השיר בנוי בצורה מהירה, כבדה ונהדרת, אך הלהקה בחרה להרוס אותו עם קטעי גיטרה מלוקקים. פספוס אדיר שרק נותן דוגמא נוספת לבלגן שהלהקה ניסתה לערבב בתוך המוזיקה שלה. בשמיעה ראשונה קשה לא להסכים שמודל 2012 של Naglfar לוקה בחסר, אך עם זאת, Téras הוא לא אלבום כל-כך רע – במיוחד בהשוואה למה שקורה היום בז'אנר, בו סביר להניח שנתקלתם או תתקלו באלבומים גרועים יותר. אם מתייחסים ללהקה עצמה, אז כן, הוא ממוצע ובינוני לחלוטין. Téras לא מבטא אפילו חצי מהיכולת של חברי Naglfar ליצור בלאק מטאל מלודי, כנה ומאיים, אך אין לי ספק שמי שלאו דווקא מחפש את הדבר הבא בז'אנר יוכל להסתפק בו בקלות. עבורי, זה היה קשה.