Hollow Haze וחברים בערב מטאל מלודי

Hollow Haze וחברים בערב מטאל מלודי
במסגרת גל הביקורים של להקות מטאל זרות בישראל, ישנן מדי פעם הפקות עצמאיות של הרכבים מקומיים, דוגמת Viscera Trail או The Fading, שבחרו להביא לארץ להקות עמם הופיעו בחו"ל. הפעם הייתה זו וותיקת הפאוור מטאל Desert שהביאה לארץ את Hollow Haze האיטלקית – אותה הקים הגיטריסט Nick Savio (לשעבר White Skull), מי שגם הפיק את אלבום הבכורה של Desert. בנוסף לשתי הלהקות הללו הצטרפה לחגיגת המטאל המלודי גם Metal Scent הישראלית שנמצאת כיום במגמת עלייה מתמדת. שלושת אלו חברו יחדיו לשתי הופעות – הישג נאה כשלעצמו – בתל-אביב ובחיפה, כשאני נכחתי בראשונה מביניהן…

לאחר שבשנים האחרונות Metal Scent שמרה על שקט יחסי פרט למספר הבלחות לבמה (ביניהן כחימום ל-Aria הרוסית לפני כשנתיים), להקת ההבי מטאל הישראלית חזרה לבמות בקצב מוגבר לפני כחצי שנה, עם צאת האלבום השני שלה, Homemade. הופעת הבמה של החבורה תאמה את המוזיקה: כוחנית למדי – אולי בהשפעת הגיטריסט יניב עבודי (מ-Prey For Nothing) – אבל מסורתית לא פחות. הלהקה עלתה לבמה בשעה 21:00 בדיוק עם "Hold On" מתוך האלבום האחרון, שיר עם נגינה מינימליסטית אבל מורכבת (המזכירה באיזשהו מקום את Dream Theater) המאפשרת לסולן, רמי שלמון, להתבלט. את רמי אתם בוודאי מכירים מ-Edgend הפרוגרסיבית או Crossfire הסליזית, אך כאן הוא מפגין יכולות שונות והולמות את המעמד, שאף מאפשרות לו לתת פרשנות מרתקת לשירים קלאסיים באמת כמו "Delilah" של Tom Jones. על הבמה בלטו, אף יותר מבהקלטות, כשרונו הרב מחד, והחיבור המופתי שלו לסגנון המוזיקה מאידך.

חטיבת הקצב של רונן ציוני בתופים ושחר כהן בבס מתסיסה לאט לאט את הקהל, במיוחד בשירים קצביים כמו "All You Want". כשהקהל כבר החל להתחמם, קיבלנו שירים וירטואוזיים יותר כמו "Spy In The Sky" ו-"Coast To Coast", שעשו שמות בגרונות של כמה מעריצים קבועים שהכירו את המילים. המצב רק "החמיר" בשירים הישנים יותר כמו "Visions" או "Everybody’s Gone" ההמנוני שסוחף בכל הופעה מחדש. בשניהם התבלט במיוחד הגיטריסט דרור יקר, שקיבל את הקהל בחיוך ענק לאורך כל ההופעה, וניגן מטאל מסורתי אמיתי באהבה רבה. ניכר על חברי הלהקה כי הם עושים חיים ונהנים לעבוד יחד, והקהל בהחלט הרוויח. חסרו לי מעט דברי קישור וסיפורי רקע של רמי, שהובאו לידי ביטוי בהופעות קודמות של הלהקה, אולם בהתחשב במסגרת הזמן זה ממש לא היה אסון.

ביצוע נבחר: "Never Too Late" – כי הבי מטאל עם דאבל באס, דיסטורשן לפנים וסולן איכותי שגורם לך לחשוב שאתה יודע לשיר (ולעשות מעצמך צחוק), זו חוויה שאין שניה לה.

הבאה בתור הייתה Desert, מארגנת הערב, ואחת מלהקות הפאוור מטאל היחידות בישראל, על אף שהיא לא תואמת לחלוטין למשבצת של הז'אנר. ההופעה נפתחה עם השיר המייצג "Victim Of The Light" העוסק בקורותיה של הגיבורה הצרפתייה ז'אן ד'ארק – בחירה שנתנה את הבמה העיקרית לקלידן אולג אריוטקין, שהוביל את השיר בליין קלידים מלנכולי (שהולם את התוכן, אחרי הכל) והופעת במה דרמטית מצויינת – שטרם ראיתי אצל קלידן כלשהו, בארץ או מחוצה לה. ההשפעה הרבה של Moonspell הפורטוגלית על Desert ניכרת כאן באווירה הקודרת, שמבוטאת גם – ואולי בעיקר – על הבמה. אלכסיי, שמושפע לא מעט מסולן אותה להקה Fernando Ribiero, מצליח לשמור על שואו דינמי עם הרבה תנועה, וגם ליישב זאת עם אופייה של המוזיקה – ולכך נדרש כישרון רב. השימוש בשיר "Lion & Hawk", שהיה הנציגות היחידה מתוך ה-EP המוקדם Prophecy Of The Madman, שיפר את רמת ההופעה בסך הכל, שכן החומר הישן הוא בעיקר מונחה קלידים, עוצמתי מעט פחות ועל כן עובר תרגום מוצלח פחות לבמה.

כשנוגן השיר "Lament For Soldiers’ Glory", שהוא לטעמי אחד השירים המוצלחים פחות מאלבום הבכורה Star Of Delusive Hopes, היה ניתן להבחין עד כמה הקהל שנכח בערב אוהב את Desert בפרט ואת אופיו של הערב בכלל – כל מילה נשמעה בקולות רבים, במה שהפך להיות השיר הפופולרי ביותר של הלהקה. אך שיאה של ההופעה הגיע ללא ספק עם הביצוע של "Letter Of Marque" שעוסק… ובכן, בשודדי הקריביים. כבר מהרגע הראשון נופצו כל הספקות שאולי היו לנוכחים ביחס למתופף החדש, אסף מרקוביץ', והוא הוכיח כי הוא יכול לבצע את השירים על הצד הטוב ביותר למרות גילו הצעיר, במיוחד בהשוואה ליתר חברי הלהקה. גם מקס שפרנסקי וסרגיי "Metalheart" לקחו חלק בשואו הפראי והרוויחו את רגע התהילה שלהם ביושר בקרב סולואים מרהיב לקראת סוף השיר.

כשנחשפנו בהמשך לקטעים חדשים יותר, למדנו להכיר צדדים חדשים אצל חברי הלהקה: "Never Regret", שנוגן בהופעות קודמות, קורץ – מבחינת נגינת הגיטרה – לסגנון של Greg Mackintosh מ-Paradise Lost הבריטית, מה שתואם את אופייה של Desert כלהקה אפלה יותר בנוף הפאוור מטאל. "Assassin’s Fate", המבוסס על משחק המחשב Assassin’s Creed, הוא כבר עולם אחר לגמרי – אלים, מהיר, כבד אך לא מנותק מ-Desert. מיודעינו "Metalheart" וחברו מקס מאמצים גישה מעניינת לנגינה, שניתן להשוותה ל-Jon Schaffer מ-Iced Earth, והקהל – שזכה להשמעת בכורה של השיר – החל להתפרע בפעם הראשונה לאותו ערב, על אף שהייתה זו האזנה ראשונה. איך שחשבתי שהקהל יחזור להרגע, סיימו Desert את ההופעה עם השיר "The Gods Made Heavy Metal" של Manowar האגדיים. הביצוע הלם הן את הלהקה המקורית והן את הלהקה המבצעת, והיה בהחלט בטוב טעם – כשמדובר בחבורת מוזיקאים עם קריירות ומשפחות, שהמוזיקה עבורם היא ההנאה והכיף, שיר ההלל למטאל נשמע אמין במיוחד. חברי הלהקה והקהל היו באוויר, ולא הייתה דרך טובה מזו להתכונן לנחיתת הפצצה האיטלקית.

ביצוע נבחר: "Letter Of Marque" – כי עבודת צוות כזו היא המפתח להצלחה מסחררת, במיוחד כשהשיא בשיר הוא פזמון סוחף, המלווה באופן מסורתי בתנועות שיסוף, שכבר הפכו למסורת.

Nick Savio / Hollow Haze
מראש היה ברור כי מרבית הקהל שיגיע לאירוע מורכב מאנשים שלא הכירו את Hollow Haze קודם לכן – ובמקרה הטוב, יש להם היכרות מוקדמת עם עבודתו של הגיטריסט Nick Savio בלהקת העבר שלו White Skull. לכן, כשהקהל הצטמצם במעט לקראת ההופעה המרכזית, לא היה ספק כי מי שנשאר הוא מי שצמא למוזיקה, ורוצה ללמוד ולהכיר. הבעיה התחילה כשחברי הלהקה עלו לבמה, ולאו דווקא הרגשתי שאחד הדברים שהם מנסים לעשות, הוא לספק את הצורך הזה. ההופעה התחילה עם "Every Single Word", שלא ניצל את המומנטום החזק שנוצר בהופעות המוצלחות שפתחו את הערב. Savio נתן תפקידי גיטרה מקוטעים, שהעלו ובעיקר הורידו את המתח: אלו לא נתנו לו להפגין את יכולותיו שלו, ולתת לקהל לטעום מהן (או להתעורר). מי שדווקא הרוויח הוא הסולן Alex "Ramon" Sonato, שההימנעות של יתר חברי הלהקה מלשמור את הקהל עירני, פינתה לו מקום.

יכולותיו של הסולן הן ללא ספק מדהימות, ובאמתחתו נמצאים גם טונים גבוהים במיוחד. הבעיה היא אחרת – שהוא לא מקורי בכלל: כל מי שאי פעם שמע את Tim "Ripper" Owens שר – על במה או בהקלטה – בוודאי שם לב לדמיון בין השניים. הדמיון מגיע הן באופן ההגשה הפרפקציוניסטי שמנסה למצות את היכולת (הלא מעטה) עד התו האחרון, והן בהתנהגות על הבמה, שיש בה לא מעט תנועה אך מנגד, אופייה לא משוחרר במיוחד ואף מעט מגושם. כמובן שמעבר לאלו קיים הדמיון בסגנון השירה וגוון הקול, אולם ככל שההופעה התקדמה, נדמה היה כי Sonato הותש. בשירים מהאלבום החדש Poison In Black חברי הלהקה הוציאו מעצמם את המיטב, בהבי מטאל ראוי לשמו: בשיר "Hauntine The Sinner", אדון Savio חזר לבצע תפקידים מורכבים יותר, וגם הבסיסט Dave Cestaro קיבל לא מעט מקום להתבטא, כתחליף לגיטרה שנייה – רק שאלו לא זזו, כמעט בכלל.

אם המטרה הייתה להכיר לנו את המוזיקה, גם שיווק אגרסיבי היה עושה זאת בבית. אמנם נהניתי, אך לא הרגשתי שבהופעה יש הרבה ערך מוסף. גם הקלידן Simone Giorgini עדיין לא מצא את מקומו, וחבל, אך כשנוגן השיר "A Touch Of Evil" של Judas Priest ניכר שינוי חיובי מצידו, כאשר ביצע את הליווי בעצמו, כתחליף לגיטרה שנייה. באותו ביצוע איבד דווקא Sonato את הטכניקה – שהייתה מה שהפך אותו למעניין – אבל בגלל שאי אפשר להשתוות למקור, ויתרתי הפעם. מעט אחר כך, כשהגיע הביצוע לשיר המוכר ביותר של Dio שנמצא בעולם שכולו טוב – "Holy Diver" – הבנתי מה הבעיה: הבנאדם פשוט שיכור, ברמה שלא הייתה מביישת גם אושיות אלכוהול כמו Ozzy Osbourne או Lemmy. אני לא יכול לומר כי שכח את המילים, מאחר וזה יהיה שקר, אבל בהחלט ירד מהבמה אל הקהל מספר פעמים לא מבוטל, ונתן לכל דורש את המיקרופון (בשיר שרבים מכירים את מילותיו).

בביצוע ל-"Gates Of Babylon" של Rainbow (בה, כידוע, שר Dio) כבר התקשיתי לומר כי הוא שר טוב או מכבד את המקור. כאן הוא כבר התרכז הרבה פחות בשירה, והרבה יותר בלהתחבר עם הקהל ולחכות לצלמים – מה שנתן לי תחושה של מסיבת קולג' אמריקאית, הרבה יותר מאשר של הופעה. התקשורת (המילולית) עם הקהל התמצתה כמעט כולה בזעקות "Everybody, Scream for me!" בין שיר לשיר, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא לא Bruce Dickinson ואף אחד לא מתכוון להיות כזה. את שאר הדברים שהוא אמר – לא הצלחתי להבין. מאחר וגם לסטליסט חברי Hollow Haze לא נצמדו במיוחד, לא היה תמיד ברור מה השיר שמנוגן, מה הבא בתור ומתי ההופעה נגמרה. מאוחר יותר התברר Sonato כאדם מסביר פנים ונחמד ביותר, שפשוט בא ליהנות (וסיפר שכך אכן היה), מה שמזכה אותו – אצלי לפחות – בנקודות זכות כאדם, אך לא כמוזיקאי, ובוודאי שלא כפרפורמר, כל עוד הקהל לא זוכה ליהנות מהגישה הזו. לצערי, במקום פצצה איטלקית, קיבלנו טילון חביב שפספס את המטרה ומקום הנפילה שלו הפך לאטרקציה תיירותית.

ביצוע נבחר: "Haunting The Sinner" – כי אם לא מרוויחים הרבה מהביצוע בהופעה, לפחות שהמוזיקה תהיה טובה.

האירוע נערך ביום חמישי, ה-29 למרץ, במועדון הסאבליים בתל-אביב.

► לתמונות בעמוד הפייסבוק של Ov Metal ◄